בין גלוק בלתי חוקי לאזרח נורמטיבי: על סדרי העדיפויות של האכיפה

מאת עו״ד שלי היאט

מדינת ישראל אוהבת להכריז מלחמה על נשק. מבצעי אכיפה, הודעות דרמטיות, החרמות, שלילות רישיון והצהרות בלתי פוסקות על ״מבצעי אכיפה של מאבק בנשק״ הפכו בשנים האחרונות לחלק קבוע מהשיח הציבורי. אלא שמתחת לכותרות מסתתרת מציאות מורכבת הרבה יותר, ולעיתים נדמה כי המאבק מופנה דווקא כלפי האנשים הלא נכונים.

אין מחלוקת שעבירות נשק חמורות מחייבות אכיפה נחושה. סחר בנשק, הברחות, החזקת אמל״ח בלתי חוקי בידי ארגוני פשיעה ועבריינים אלימים, ירי ברחובות ונשק שמסתובב בידיים עברייניות הם איום ממשי על ביטחון הציבור. מול התופעות האלה המדינה חייבת לפעול בכל הכוח.

הקושי מתחיל במקום אחר לחלוטין. בשנים האחרונות הפכה החרמת נשק מאזרחים בעלי רישיון לנוהל כמעט אוטומטי, גם במקרים שאינם נמצאים בלב עבירות הנשק החמורות. די לעיתים בתלונה על איומים, סכסוך משפחתי, ויכוח רגעי, אירוע נקודתי או תיק שנפתח סביב נסיבות שאינן מצביעות בהכרח על מסוכנות ממשית, כדי שהנשק יילקח באופן מיידי.

ומה שמטריד לא פחות הוא מה שקורה לאחר מכן. בפועל, כמעט בכל תיק שבו אני מייצגת אדם נורמטיבי בעל רישיון נשק, גם כאשר מדובר בעבירות שאינן מהחמורות ולעיתים גם כאשר מדובר בתיקים שבסופו של דבר נסגרים ללא כתב אישום, הנשק נלקח באופן כמעט אוטומטי. אלא שסגירת התיק אינה סוף הסיפור.

כך נוצרת פגיעה משמעותית בזכויות עוד לפני שהוכחה עבירה כלשהי, ולעיתים גם לאחר שהתיק הפלילי מסתיים ללא כתב אישום. התחושה היא שלא אחת עצם קיומו של נשק חוקי בידי אזרח הופך בעיני המערכת לבעיה בפני עצמה.

ובאותו זמן ממש מתקיים בישראל שוק נשק פלילי עצום ומסוכן באמת. לא מדובר באקדח שמוחזק כחוק בכספת של אזרח שעבר בדיקות וקיבל רישיון, אלא בעולם אחר לחלוטין של גלוקים בלתי חוקיים, רובי M16 גנובים, קלצ'ניקובים, אמל״ח מוברח, רימונים, מטענים ונשק שמגיע לידיים עברייניות דרך רשתות סחר מאורגנות.

דוחות מבקר המדינה כבר התריעו בעבר על כשל מתמשך בהתמודדות עם תופעת האמל״ח הבלתי חוקי בישראל. גם הנתונים על אירועי הירי והאלימות מלמדים שהנשק שמוביל לפשיעה החמורה ברחובות אינו הנשק החוקי של אזרחים נורמטיביים.

ולכן השאלה איננה האם צריך להילחם בעבריינות נשק. ברור שצריך. מי שמחזיק נשק בלתי חוקי, סוחר בנשק, מבריח אמל״ח או משתמש בו כדי להטיל אימה על הציבור צריך לעמוד לדין בחומרה. השאלה האמיתית היא האם מדיניות האכיפה יודעת להבחין בין עבריין נשק אמיתי לבין אזרח נורמטיבי שנקלע לחקירה, לסכסוך נקודתי או לתלונה שלא בהכרח מצדיקה שלילה מיידית ובלתי מוגבלת של נשקו.

לעיתים נדמה שקל הרבה יותר לפעול מול מי שרשום במערכת, מחזיק רישיון, מוכר לרשויות ונגיש להן, מאשר להתמודד עם השוק הפלילי האמיתי ועם ארגוני הפשיעה שמחזיקים נשק בלתי חוקי בהיקפים עצומים.

מדינה שמבקשת באמת להילחם באלימות חייבת להפעיל אכיפה נחושה נגד עברייני נשק אמיתיים. אבל באותה נשימה היא חייבת להיזהר מהפיכת החרמת נשק חוקי לכלי אוטומטי, גורף ובלתי מידתי.

מהזווית המקצועית

מהזווית המקצועית שלי כסניגורית, חשוב לומר את הדברים ביושר – אין פתרון אחד שמתאים לכל תיק. כל מקרה נבחן לגופו, לפי חומר הראיות, סוג העבירה, נסיבות האירוע, עברו של החשוד או הנאשם, רמת המסוכנות הנטענת והשלב שבו מצוי ההליך.

חשוב להבין שההליך של החזרת הנשק הוא בדרך כלל הליך משני ומאוחר יותר להליך הפלילי, והוא מושפע ממנו מאוד. לכן, מי שמבקש להחזיר נשק שנלקח ממנו, לא יכול להתייחס לכך כאל בקשה טכנית בלבד.

המבחן של מערכת אכיפה אינו כמה נשקים היא החרימה, אלא האם היא ידעה להבחין בין מי שמסכן את הציבור באמת לבין מי שלא. מלחמה אמיתית בנשק אינה נמדדת בכותרות, במספרים ובמבצעי ראווה. היא נמדדת ביכולת לפגוע בעבריינות הנשק האמיתית בלי לרמוס בדרך אזרחים נורמטיביים.

לפרטים נוספים או לקביעת פגישת ייעוץ: צרו קשר עם משרד עו״ד שלי היאט.